28 באפר׳ 2013

מר גורלם של העובדים באיראן: דו"ח קמפיין ה-1 במאי למען זכויות עובדים באיראן



עובדים וחיים מתחת לקו העוני

בתחילת 2012 חשבו בכירים בלשכת התעסוקה בטהראן את קו העוני- מתחת  ל15 ריאל לחודש למשפחה בת 4 נפשות. על פי הערכות לא רשמיות של גורמים בבנק הממשלתי האינפלציה בחודשים הראשונים אחרי ראש השנה האיראני האחרון הגיעה ל30% ובחלק ממוצרי היסוד אף נרשמה עלייה של 40%. אומדנים בלתי רשמיים מעריכים כעת את קו העוני כהכנסה חודשית של פחות מ17 מיליון ריאל למשק בית של ארבע נפשות, נכון ל20.3.2013
אותה הלישכה קבעה את שכר המינימום לעובדים כ 4.870 מיליון משכורת חודשית  אבל אפילו שכר המינימום הזה לא משולם או שהוא משולם באיחור של כמה חודשים. כך למשל עובדי מפעל סאפא  ליצור צינורות מתכת לא  רק שלא קבלו את הבונוס לשנה החדשה אלא גם סובלים מהלנת שכר של שלושה חודשים. עובדי החברה קוחלייה ובויאר אחמד  לסלילת כבישים קבלו רק עכשיו את משכורות חודש פברואר. בתנאים אלה נידונים העובדים האיראנים למוות איטי. תנאי שכר אלה מנוגדים לסעיף 41 של חוק ההעסקה האיראני ולסעיף 25 של הצהרת זכויות האדם האמורה להבטיח לכל אדם קיום בכבוד הכולל טיפול רפואי, ביגוד ודיור  ולביטחון  במקרה של מחלה או תאונה.

תאונות עבודה
אלפי עובדים מקפחים את חייהם בתאונות עבודה מדי שנה. מדי יום נהרגים כ-5 עובדים בממוצע- על פי דיווחים של מוסדות הבריאות. רבים מהם עובדים בתעשייה זעירה, בבתי עסק קטנים ללא פיקוח והשגחה. במקומות העבודה הללו העובדים אינם מבוטחים והמשפחות שלהם נותרות ללא מקורות הכנסה. בשנת 2010 דווח על  1290 מקרי מוות כתוצאה מתאונות עבודה.בשנת 2011 נרשמה עלייה- 1507 .דוחות ונתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שתאונות עבודה הם גורם המוות השני בגודלו באיראן. נפילות מפיגומים באתרי בנייה, שריפות במקומות העבודה, פיצוצים  במכרות, נפילות לבאר הינם גורמים שכיחים לתאונות עבודה שמסתיימות במוות של עובדים. במרבית המקרים ניתן למצוא ראיות לכך שבמקומות שבהן אירעו תאונות העבודה לא הייתה הקפדה על נהלי בטיחות והשגחה נאותה . אילנ"א- סוכנות החדשות של העובדים דיווחה על מחסור בפקחים ממשלתיים שיאכפו את נהלי הבטיחות באופן חוזר ונשנה.
בחורף 2011 - בשריפה במפעל פולאד ליד העיר יאזד קיפחו את חייהם 18 עובדים.  רבים אחרים נכוו בלמעלה מ50% מחלקי גופם. בפברואר 2012 נהרגו 8 כורים במכרות טאבאס. בשני המקרים בית המשפט לא פסק פיצויים למשפחות העובדים שנהרגו.

פיטורי עובדים ומשבר אבטלה
מרבית העובדים באיראן מועסקים על בסיס יומי או שעתי.  חוזי ההעסקה הללו אינם מבטיחים להם דמי אבטלה,ביטוח בריאות או פיצויי פיטורין. החוזים האלה מקלים מאוד על המעסיקים לפטר עובדים בשעת הצורך. הסנקציות כנגד איראן, העלייה בשווי מטבע החוץ , המדיניות הכלכלית של הממשלה  משפיעים על חיי האזרחים אבל המעמד העובד פגיע וחשוף לנזקים הנגרמים יותר מהשאר. מעסיקים רבים נהנים מהטבות ממשלתיות על רכישת מטבע חוץ אותו הם מוכרים במחיר גבוה יותר. הסחר במטבע הופך רווחי יותר מאשר ייצור. בהיעדר השגחה ופיקוח, נסגרים מפעלים רבים ועובדים רבים מפוטרים.על פי נתונים שמסרה ההסתדרות בין השנים 2011-2012 פוטרו כמאה אלף עובדים.

עובדים במאסר
למרות שהחוק האיראני על פניו מתיר לעובדים להתאגד באיגודים מקצועיים ואיגודי סחר, הממשלה האיראנית מתנגדת ומדכאת התארגנויות עצמאיות של עובדים.עובדים שמנסים להתאגד באופן עצמאי סובלים מרדיפה בידי השלטונות. לדוגמה: חברי איגוד נהגי האוטובוסים של טהרן, איגוד עובדי מפעל הסוכר האפט טאפה באווחאז, איגוד הצבעים והתארגנויות עצמאיות נוספות דיווחו על הפעלת לחץ כנגדם , איומים ורדיפה מצד השלטונות. פעילי איגודי עובדים רבים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. כך למשל מרצה הפעיל שהרוח זמאני גזר דין של 11 שנות מאסר.רזא שהאבי מרצה 6 שנות מאסר, מוחמד בנאהי 5 שנות מאסר, בהנאם איברהימזאדה- חמש שנים,פדראם נאסרולהי- 18 חודשים.חלק מהפעילים הכלואים חולים מאוד וזקוקים לטיפול רפואי מחוץ לכותלי הכלא, ביניהם שהרוח זמני ומוחמד ג'ראחי.
להלן שמותיהם של פעילי איגודי עובדים הכלואים כרגע
:ShahrokhZamani
, Mohammad Jarahi
, Behrooz Allamehzadeh,
 Behrooz Nikfard,
 Alireza Saeedi,Qaleb Hossieni
, Ali Azadi,
Pedram Nasrollahi
, Rasool Bodaghi חבר ארגון המורים
, Abdulreza Ghanbari), חבר ארגון המורים
Mehdi Farahi Shandiz, Sharif Saed Panah,
Mozafar Saleh Nia.
מצבן של הנשים העובדות
נתוני למ"ס מצביעים על כך שבין 2005-2010 עלה אחוז האבטלה בקרב הנשים מ33% ל-44%. אותם נתונים מראים שהנשים מהוות בסך הכל 5% מכוח  העבודה. נשים רבות מועסקות בסקטורים לא פורמליים ובשל כך הן אינן נכללות בחישוב זה. הנשים סובלות על פי רוב מאפלייה בשכרן אפילו כאשר הן מבצעות את אותו תפקיד אותו מבצע גבר. בסקטור הלא פורמלי נשללות מהנשים אפילו הזכויות המגיעות להן בחוק: הן אינן זכאיות לחופשת לידה,אפשרות להניק במקום העבודה וכו'.חלק מהמעסיקים מחייבים את הנשים לחתום על חוזה שבו הן מתחייבות שלא להיכנס להריון במשך  תקופת ההעסקה כחלק מתנאי הקבלה. החוק האיראני   פוטר בתי עסק קטנים המעסיקים פחות מ10 מעמידה בתנאי ההעסקה הקבועים בחוק.  מרבית הנשים מועסקות במקומות כאלה וכך נשללת מהן הזכות לביטוח בריאות, פנסיה ממשלתית, ימי חופש וגו'. בהיעדר פיקוח ממשלתי על מקומות האלה גם הבריאות והבטיחות במקומות העבודה הללו אינן מובטחות. הממשלה מעודדת תעסוקת נשים במשק בית, מקום בו הן חשופות לאלימות וניצול. בכלל הנשים העובדות יש להזכיר גם את עובדות תעשיית המין להן אין כלל זכויות אלא רק סכנת מאסר המרחפת עליהן
עבדות ילדים
החוק אוסר על העסקת ילדים שגילם פחות מ-15. אולם דו"ח של האתר הממשלתי Mashregh ומרכז המחקר הפרלמנטרי  משנת 2012 מצא ששלושה מיליון ומאתיים שישים וחמש אלף ילדים נשרו ממערכת החינוך, מתוכם שלושה מיליון ילדים עובדים. הילדים נוטים לעבוד בעסקים קטנים או משפחתיים או כרוכלים ברחוב. עם העלייה בעוני צפוי מספר הילדים העובדים לגדול, כמו גם שיעור הקטינים בזנות והאלפביתיות .
עובדים אפגנים
מתוך 2 מיליון מהגרים אפגנים, למיליון וארבע מאות אלף אין אשרות עבודה, על אף שהם שוהים במדינה במשך שנים. הם משתכרים שכר נמוך בהרבה בהשוואה לעמיתיהם האיראניים, אינם זכאים לביטוח בריאות, ביטוח פנסיוני או פיצויי מחלה ופיטורין. ילדיהם אינם זכאים לחינוך בבתי הספר.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה